All travel is now merely a means of moving a camera from place to place, all travellers are ruled by the all-powerful lens. Visitors old-fashioned enough to wish only to stand and look with their anachronistic eyes are shoved aside by the photographers, who take it for granted that while they do their ritual focusing, nothing else may move or cross their vision. Those peculiar souls without a camera must step aside for those more properly occupied, must wait while the rituals take place, and must bide their time while whole coaches stop and unleash upon the landscape the Instamatic God. And the populations of whole countries seeing themselves cannibalised, swallowed up, vacuumed into the black-ringed staring eye, wrench what they can from the cannibals. You want picture my house, my camel? You pay.
None of this would matter, perhaps, if anything worthwhile was being accomplished. If all the constant busyness and clicking produced, at its end, what had not existed before, images of beauty captured or truth told. But, sadly, this isn't so. The camera is simply graffiti made respectable.
The camera is the means by which we stamp ourselves on everything we see, under cover of recording the Wonders of the World already wonderfully
recorded by professionals and on sale at every corner bookshop and newsagent. But what use to show Aunt Maud, back home, postcards of the Tuscan landscape, since we are not in the picture to prove that we were there?
No stretch of rocks has verity unless I am within it. No monument exists
but for my wife, leaning against it. No temple is of interest without my face beside it, grinning. With my camera I appropriate everything beautiful, possess it, shrink it, domesticate it, and reproduce it on my blank sitting-room wall to prove to a selected audience of friends and family the one absolutely vital fact about these beauties: I saw them, I was there, I photographed them, and, ergo, they are.
from "Amateur Photography: the World as it isn't and our Fred" by Jill Tweedie in the Guardian | בימינו נראה שאנשים נוסעים לטייל בעולם פשוט כדי להעביר את המצלמה שלהם ממקום למקום, ושהעדשה החזקה מכול מטילה את אימתה על כל המטיילים. מבקרים שאינם מעודכנים דיים, המעוניינים רק לעמוד ולהביט בעיניהם האנכרוניסטיות, נדחפים הצידה על ידי הצלמים, הבטוחים ללא צל של ספק שבזמן שהם עוסקים במיקוד הפולחני שלהם, אסור שמשהו יזוז או יחצה את שדה הראייה שלהם. הטיפוסים המוזרים הללו שאין להם מצלמה חייבים לזוז הצידה לטובת אלה שזמנם חשוב יותר, לחכות עד תום הפולחן, להיאזר בסבלנות בעוד שאוטובוסי תיירים שלמים עוצרים ופורקים לתוך הנוף את הוד רוממותה המצלמה. ולתושביהן של מדינות שלמות הרואות את עצמן נלעסות, נבלעות, נשאבות לתוך העין השחורה הנועצת בהם את מבטה, לא נותר אלא לסחוט את מה שאפשר מהקניבאלים. אתה רוצה לצלם בית שלי, גמל שלי? אתה לשלם.
יתכן שכל זה לא היה חשוב אם היה מדובר כאן בהישג ששווה להתאמץ עבורו. אם כל הפעלתנות והקליקים הבלתי-פוסקים הללו היו מפיקים בסופו של דבר משהו שלא היה שם מקודם, תמונות מלאות הוד שצולמו, או אמיתות שנאמרו. אך לצערנו אין הדבר כך. המצלמה היא פשוט גרפיטי בלבוש מכובד.
המצלמה היא האמצעי שדרכו אנו מטביעים את חותמנו על כל מה שאנחנו רואים, תחת האצטלה המכובדת של רישום פלאי העולם, שכבר צולמו באופן מושלם על ידי צלמים מקצועיים, והמוצעים למכירה בכל חנות עיתונים פינתית. אך מה הטעם להראות לדודה חנה, שנשארה בבית, גלויות של נוף טוסקנה אם אנחנו בעצמנו לא נמצאים בתמונה כדי להוכיח שהיינו שם?
לאף חוף מסולע אין תוקף אם אני לא נמצא בו. אף אנדרטה אינה קיימת אילולא הייתה שם אשתי, נשענת עליה. אף מקדש אינו ממש מעניין ללא פרצופי לצידו, מחייך בטפשות. בעזרת מצלמתי אני משתלט על כל דבר יפה, הופך אותו לשלי, מכווץ אותו, מאלף אותו ומשכפל אותו על הקיר החשוף של הסלון כדי להוכיח לקהל נבחר של משפחה וחברים את העובדה היחידה שיש לה חשיבות כלשהי ביחס לנופי הפלא הללו: אני ראיתי אותם, אני הייתי שם, אני צילמתי אותם, ולכן משמע שהם קיימים.
|